האם בני נוער באמת מקבלים החלטות גרועות?

המשפט "בני נוער לא חושבים לפני שהם עושים" נשמע כמעט בכל בית ובכל חדר מורים. מאחוריו מסתתרת שאלה מדעית ממשית: האם באמת קיים הבדל בין הדרך שבה מוח של נער מקבל החלטות לבין הדרך שבה עושה זאת מוח של מבוגר? חוקרת המוח סטייסי בדוול מראה שהתשובה מורכבת יותר מן הסיסמה, ושדווקא ההסבר המדעי מחייב אותנו לנסח מחדש את השאלה.

האזור שאחראי על ההחלטות הגדולות שלנו נקרא הקורטקס הקדם-מצחי, והוא נמצא בחזית המוח, ממש מאחורי המצח. הוא מנהל את התכנון, את קבלת ההחלטות ואת ההתנהגות המכוונת למטרה. כלומר, הוא זה שמאפשר לשקול כמה אפשרויות זו מול זו, לדחות סיפוק מיידי לטובת רווח עתידי, ולהעריך מראש מה תהיינה התוצאות של מעשה מסוים.

המוח פועל בהיררכיה של עיבוד. בבסיס ההיררכיה נמצאות פעולות פשוטות יחסית, ובראשה נמצאים תהליכים מסדר גבוה. הקורטקס הקדם-מצחי הוא אזור אסוציאטיבי, כלומר אזור שתפקידו לחבר יחד מידע שמגיע מאזורים שונים במוח. חיבור כזה דורש רשתות עצביות מסובכות במיוחד, ומכאן נובעת עובדה חשובה: הרשתות האלה מתפתחות לאט בהרבה משאר הקשרים במוח, וההתפתחות המלאה שלהן מגיעה רק בסביבות גיל עשרים וחמש.

במשך שנים רבות סברו החוקרים שהתפתחות המוח מסתיימת כבר בגיל חמש או שש. סריקות דימות שערך החוקר ג׳יי גיד שינו את התמונה מן היסוד. הסריקות חשפו ששינויים מבניים ממשיכים להתרחש במוח הרבה אחרי הילדות המוקדמת, ובפרט בשנות ההתבגרות עצמן.

אחד השינויים הבולטים מתרחש בסביבות גיל אחת עשרה או שתים עשרה. בשלב הזה מייצר הקורטקס הקדם-מצחי כמות גדולה מדי של סינפסות, כלומר של חיבורים בין תאי עצב, ומיד לאחר מכן מתחיל תהליך של גיזום. בגיזום מוסרים הקשרים המיותרים ואלה שאינם פעילים. אפשר לדמות זאת לגיזום של צמח בגינה: מסירים ענפים כדי שהענפים שנשארו יקבלו יותר משאבים ויגדלו חזקים יותר.

ומה בנוגע לסיכון? בני נוער אכן נוטים יותר להתנהגויות מסוכנות, כמו שתיית אלכוהול מופרזת, עישון, הפרה של חוקים ונהיגה פרועה. אלא שכאן דווקא מסתתרת הנקודה המעניינת של המחקר: גם מבוגרים לוקחים סיכונים, ולא מעט. ההבדל בין שתי הקבוצות אינו נעוץ בעצם הנטייה לקחת סיכון, אלא בסוג הסיכון שכל קבוצה בוחרת לקחת.

כדאי לשים לב גם למה שהמחקר אינו אומר. הוא אינו קובע שנער אינו מסוגל לתכנן, ואינו טוען שכל החלטה שלו נובעת מן המוח בלבד. מחקרי מוח מתארים מגמה ממוצעת בקבוצה גדולה, והמרחק בין ממוצע של קבוצה לבין תחזית על אדם מסוים הוא גדול. סביבה, ניסיון קודם, עייפות ולחץ חברתי משפיעים גם הם על החלטה, ואלה אינם נמדדים בסריקת מוח.

המסקנה אינה שבני נוער מקבלים החלטות גרועות. המסקנה היא שהם מקבלים החלטות בעזרת מערכת שעדיין נמצאת בבנייה. הבחנה כזאת חשובה, משום שהיא מחליפה שיפוט בהסבר. היא גם מזכירה לנו שאסור להסיק מן הכלל אל הפרט: העובדה שאזור מסוים במוח מתפתח לאט אינה מלמדת דבר על נער מסוים, על ההחלטות שלו ועל היכולת שלו לשאת באחריות.