הדי לאמאר

אילו הדי לאמאר נכנסה לאולם קולנוע בשנות הארבעים של המאה העשרים, רוב האנשים היו מזהים מיד את פניה. היא הייתה אחת הכוכבות המפורסמות בהוליווד והופיעה בסרטים מצליחים. לעומת זאת, כמעט איש לא היה מציג אותה כממציאה. במשך שנים הציבור התעניין במראה שלה ובחייה כשחקנית, אך לא ברעיונות הטכנולוגיים שפיתחה בזמנה הפנוי.

לאמאר נולדה בשנת 1914 בווינה שבאוסטריה. בצעירותה החלה לשחק בסרטים אירופיים, ובהמשך עברה לארצות הברית ובנתה קריירה בהוליווד. אבל עולם הקולנוע היה רק חלק אחד בחייה. כשהיא לא השתתפה בצילומים, היא אהבה לחשוב על בעיות ולחפש להן פתרונות. לא הייתה לה השכלה רשמית בהנדסה, אך היו לה סקרנות, יכולת להבין מערכות טכניות ונכונות לנסות רעיונות חדשים.

במהלך מלחמת העולם השנייה התמודדו הצבאות עם בעיה מסוכנת. אפשר היה לכוון כלי נשק, כגון טורפדו, באמצעות אותות רדיו. אולם אם האויב גילה באיזה תדר נשלח האות, הוא היה יכול לשבש אותו. במקרה כזה, הפקודה לא הייתה מגיעה ליעדה. אפשר לדמות זאת לשני אנשים שמנסים לדבר בערוץ תקשורת מסוים, בזמן שאדם שלישי משמיע באותו ערוץ רעש חזק ומונע מהם לשמוע זה את זה.

בשנת 1940 הכירה לאמאר את ג׳ורג׳ אנטהייל, מלחין שכתב מוזיקה גם לסרטים. לכאורה, שחקנית ומלחין אינם הצוות המתאים לפתרון בעיה צבאית. אבל דווקא החיבור בין תחומי הידע שלהם הוליד רעיון מקורי. הם הציעו שהמשדר והמקלט לא יישארו בתדר אחד, אלא יעברו יחד מתדר לתדר במהירות. מי שינסה לשבש את האות יצטרך לדעת מראש לאיזה תדר הוא יעבור בכל רגע.

כדי להבין את הרעיון, דמיינו ששני חברים מנהלים שיחה ועוברים בכל עשר שניות לחדר אחר. הם קבעו מראש את סדר החדרים, ולכן הם ממשיכים להיפגש ולדבר. אדם שמנסה להפריע להם ואינו מכיר את הסדר, מגיע בכל פעם לחדר הלא נכון. בשיטה של לאמאר ואנטהייל, ה״חדרים״ היו תדרי רדיו. המעבר היה צריך להיות מתואם לחלוטין, כך שהמשדר והמקלט יחליפו תדר באותו זמן.

ניסיונו המוזיקלי של אנטהייל סייע לפיתוח המערכת. הוא הכיר פסנתרים אוטומטיים, שניגנו לפי הוראות שנוקבו בגליל נייר. השניים תכננו מנגנון המבוסס על 88 תדרים, כמספר הקלידים בפסנתר. בשנת 1942 הם קיבלו פטנט אמריקאי על ״מערכת תקשורת סודית״. אף על פי כן, הצי האמריקאי לא השתמש בהמצאה באותה תקופה, ולאמאר ואנטהייל לא הרוויחו ממנה כסף.

שנים לאחר מכן נעשה שימוש ברעיונות דומים במערכות תקשורת צבאיות. העיקרון של מעבר בין תדרים נחשב כיום לאחת מאבני הדרך בהתפתחותה של תקשורת אלחוטית מוגנת. לעיתים כותבים ברשת כי לאמאר ״המציאה את ה-Wi-Fi״, אבל זהו ניסוח מוגזם. היא לא בנתה את רשת ה-Wi-Fi המודרנית. ההמצאה שפיתחה עם אנטהייל תרמה להתפתחות רעיונות וטכנולוגיות שהשפיעו בהמשך על עולם התקשורת האלחוטית.

ההכרה הציבורית הגיעה באיחור. בשנת 1997 קיבלו לאמאר ואנטהייל פרס על תרומתם להתפתחות הטכנולוגיה. לאמאר מתה בשנת 2000, ובשנת 2014 צורפו היא ואנטהייל להיכל התהילה הלאומי של הממציאים בארצות הברית. סיפורה אינו עוסק רק בהמצאה. הוא מראה כיצד תווית אחת, במקרה שלה ״כוכבת קולנוע יפה״, עלולה להסתיר יכולות אחרות של אדם. ייתכן שהשאלה החשובה ביותר שהסיפור משאיר לנו היא לא מדוע לאמאר המציאה, אלא מדוע לקח לעולם זמן רב כל כך לראות בה ממציאה.